פרשת צו ושבת הגדול בצל הקורונה
אנו חוזרים, בשבת שלפני פסח, לפסוקים החותמים את דברי הנביאים בספר מלאכי:
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם".
מהפסוק עולה שהחיבור והשבת-הלב בין הבנים לאבות ולהיפך, הוא מה שאמור למנוע את הכאת הארץ. בעבר דרשתי את הפסוק בהקשר של מסורת וחידוש, אך השנה נראה שיש להתייחס לפשט של הפסוק. אנו חיים בתרבות שמעודדת לעשות הכל מהר, קצב שלפעמים משאיר את זקנינו מאחור. לעיתים, מטופלים היטב בידי עובד זר, שלרוב מגיע מחלקים בעולם שבהם עוד "עובדים לאט". הקורונה אומנם מפרידה אותנו באופן פיסי מהמבוגרים, אבל יוצרת המון געגוע אליהם ולחיים איטיים יותר. חיים בהם משתנים האיזונים בין העבודה למשפחה, ורובנו מוצאים את עצמנו עם יותר זמן פנוי לאבות ולבנים. יחד עם ההישמעות להוראות משרד הבריאות והתפילות לשלום החולים, כדאי להשקיע בהעמקת הקשר עם הבנים והאבות ובכך אולי לתרום לכך שלא תוכה הארץ חרם.
בצער רב ובכאב גדול הפסקנו לקיים תפילות במניין בבית הכנסת ואף לא בשטח הפתוח שברחבה שלידו. הצער על הפסקת המניין בשבת ובחול הוא גדול, אך הוא נעשה מתוך הבנת חשיבות ערך החיים עליו מקפידה התורה במצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", ומתוך הצורך, הכל כך בסיסי, לשמור על בריאותנו ואף יותר מכך להישמר מלפגוע, אף באופן בלתי מודע, בחייו של מישהו אחר. בתפילה(ביחיד), לבריאות שלמה ולשיבה מהירה לשגרה משודרגת, שבת שלום!
