פרשת פקודי העמדת חזון
בפרשתנו אנו מגיעים לפסגה של המחצית השנייה של ספר השמות- הקמת המשכן והשראת השכינה בתוכו. במקרא התהליך נראה חלק, איסוף החומרים, יצור המשכן וכליו והקמתו, אולם חז"ל חושפים בפנינו רבדים נוספים ומורכבים יותר. הקמתו של המשכן הושלמה, לפי חז"ל, חודש, או מספר חודשים, לפני הקמתו, בא' בניסן. בטרם הגיע צו ה' על הקמת המשכן נעשו מספר ניסיונות עצמאיים להקימו. משנכשלו הניסיונות החלו הספקות להתעורר. ליצני הדור החלו לומר, שהרעיון שה' האינסופי, ישרה שכינתו באוהל מצומצם וגשמי הוא המצאה של משה. משה נאלץ להבליג עד שהגיע צו ה' שהורה להקים את המשכן.
מדוע חסכה התורה מאתנו את תחושות התסכול והציניות? ומדוע חז"ל בחרו לחשוף אותן? ניתן להבין שהתורה שבכתב וחז"ל לא מתיימרים לספק תיעוד היסטורי, אלא ללמד אותנו ערכים שונים. ננסה להבין מה הם אותם ערכים.
בכל הצבת חזון גדול יהיו ציניקנים שיצפו מן הצד ויטילו ספק ביכולת לממשו. המסר של התורה הוא שבראי הדורות, התנגדותם, שנראתה בשעתה כמאיימת להפיל את כל המפעל, היא חסרת חשיבות. הקמת המשכן תיזכר לעד כמפעל המרכזי שהעסיק את ישראל בצאתם ממצרים וכאישור משמים והשראת השכינה בתוכם. המפקפקים והציניקנים אינם משמעותיים לאזכור, מצד המבט הא-לוהי. חז"ל מכינים אותנו להתמודדות האנושית עם הזלזול בחזון בזמן ההווה. הסרת הלוט מעל התנהגות ליצני הדור בשעתו, מכינה אותנו להתמודדות עם ליצני הדור שלנו. חז"ל מעודדים אותנו להעמיד חזון ולא לחשוש מהמתנגדים המנסים ל"הוציא את הרוח מהמפרשים", בחשפם את העובדה שגם הפרויקט המשותף הראשון שלנו כעם, "זכה" להתנגדות לקראת פסגתו, והדבקות בחזון אפשרה לו להתממש למרות הכל.
