פרשת קדושים, "בין הצפירות" ולקראת יום העצמאות
חגיגות יום העצמאות שעומדות בפתח, מאותגרות השנה על ידי הכאב העצום שחווינו בהתקפה הרצחנית על יישובי הדרום, ובכאב המתמשך על חטופים רבים שעדיין מתענים בשבי החמאס. הכאב אינו מש מליבנו, אך עלינו להיזהר מלתת לאויבנו את הניצחון, בכך שניתן לכאב לנהל אותנו. שנה שכזו, מבקשת מאתנו לדייק את שמחת עצמאותנו, לא להשבית אותה.
עשרת הימים שבין יום השואה ליום העצמאות, מכונים, בשנים האחרונות, "עשרת ימי תשועה". הם מנכיחים לנו את השינוי העצום שעברנו, מעומק הגלות של השואה, לחיים במדינה עצמאית, מהישרדות של חיה נרדפת, למדינה בעלת יכולת הגנה עצמית, עם בעלות ברית חזקות, המהווה בית לאומי ליהודי העולם ושואפת להרבות טוב בעולם. בשנה כזו, לא יתאימו מסיבות חסרות רסן, אבל תחושת הודיה על הזכות לחיות בדורות בהן התהפכה המגמה מגלות לגאולה, היא הכרת הטוב מתבקשת.
אלו יכולים להיות ימים בהם אנו נזכרים שהמדינה מבקשת מאתנו לעסוק בשלל אתגרים: הבטחת קיומנו כאן והכרעת אויבנו תוך השבת החטופים כולם, בניית לכידות חברתית שמצליחה לייצר חזון משותף, גם בין חלקים שונים והשקפות שונות בעם. כל זאת מתוך שאיפה להמשך בנייה של חברה שתוכל להיות חברת מופת מוסרית.
פרשת "קדושים תהיו" ובה הנחיות כמו: "לא תעמוד על דם רעך", לא תלך רכיל בעמך", "ואהבת לרעך כמוך" מסמנת לנו לאן יש לשאוף.
