פרשות תזריע מצורע בתקופת "בין הצפירות"
"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים" פרשות השבוע נפתחות בחיבור קשה להבנה בין שני מושגים: "וילדה" "וטמאה". מדוע דבר נשגב, נפלא וטהור כמו לידה, מוביל לטומאה? ראשית יש להשתחרר מזיהוי מוטעה בין טומאה לרוע, או לכלוך. ציר הטומאה והטהרה, עוסק במצב אנרגטי סמוי מן העין, שמעיד על כשירות לחיבור אל המקדש וקודשיו. בזמנים מסוימים בחייו של אדם, כמו ליווי קרוב שנפטר, פחות מתאים להתחבר אל המקדש וקודשיו. עדיין יש לשאול מדוע הלידה, רגע של הוספת חיים, נמצאת ליד עולמות של מוות?
ניתן לאמר שרגע לפני הלידה קיים רק הפוטנציאל, החלום על מה שעשוי התינוק להיות, והוא בלתי מוגבל. רגע הלידה, הוא גם רגע הצמצום של החלום האינסופי, לילד המסוים הזה. הטומאה, קשורה לאובדן של כל מה שהיה יכול להיות ולא קרה, אבל בלעדיה לא הייתה מתאפשרת התחלה חדשה. בהקשר לצמידות בין יום העצמאות לשני ימי הזיכרון ניתן לאמר שלידת המדינה, והמשך קיומה עובר דרך קורבן ההכרחי, הצמצום והכאב על מה שלא יהיה ועל מי שלא יהיה, הוא מעבר הכרחי בדרך לצמיחת המדינה. הוא מחייב את המדינה שקמה, להיות ראויה לחלומות של כל הנופלים בדרך אליה.
