פרשות אחרי מות קדושים "הכי ישראלי"
פעמים רבות, כשאנו נדרשים לאפיין מהו אופי ישראלי אנו חושבים על המושג "דוגרי". הישראליות נתפשת כמשהו ישיר וגלוי, לפעמים על גבול הבוטה, אך ללא זיופים וללא התחסדויות. בילדותי, גרנו שנתיים בארה"ב, וזו הגדרת השוני העיקרי שהרגשתי בין שתי החברות. מסתבר שיש לכך מקורות בפרשה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". לפי פשט הפסוק , התורה מנחה אותנו, לא "לשמור בלב". אם יש לך תחושות קשות כלפי אדם אחר, חוסר האוורור של התחושות גורם להן להתעצם. היכולת לשתף אותו בתחושת הפגיעה ממנו ולהוכיח אותו על מעשיו, מבטאת אמון ביכולת השיקום של הקשר. הביקורת צריכה להיות מכוונת לבנייה, ולשדר אמון, כדי להוביל לתיקון, אבל זה אפשרי.
