פרשת שמות "חופש הדיבור"
"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-להים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱ-להים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-להים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב". פעמיים מדגיש הפסוק שבני ישראל נאנחים ומשוועים מן העבודה. הפנייה שלהם לה' איננה ישירה, היא עולה מאליה. ניסוח זה מעיד על כך שבני ישראל לא ממש פנו אל ה' בתפילה, אלא יותר נאנחו וזעקו לחלל האוויר מרוב קושי. אבחנה זו מתאימה לדברי ספר הזוהר המציין, שבגלות מצרים לא רק העם היה בגלות, אלא גם הדיבור היה בגלות. ניתן להשליך את המושג של 'דיבור בגלות' לשני כיוונים. העובדה, שמרוב עבודה שוכחים איך לדבר עם ה' היא רלוונטית גם לימינו. לעיתים, אדם שרוי במישור פרקטי ומעשי והמקום הפנימי, הנפשי, המחייב התכווננות עצמית, כבר אינו זמין לו. הדבר נכון גם ברמה הבין אישית. שיחות מלב אל לב בהם אדם קשוב גם לעצמו וגם לבן או בת שיחו, הם מצרך נדיר.
גאולת מצרים היא גאולה גם לדיבור. כדי לזכות לכך, גם בימינו, נדרשת השקעה, בעבודה עצמית על כלים של דיבור, הקשבה ומודעות עצמית.
