פרשת בשלח
מיד לאחר הנס הגדול של קריעת ים סוף והשירה המרוממת שבאה בעקבותיו, "נזרק" העם למציאות המדברית הקשה:
"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ". פשט הפסוקים עוסק במצוקה פיסית, היכולת להתקיים בלא מים במדבר, אבל אז הקשר לחוק ומשפט המופיעים באותו פסוק פחות מובן. ספר הזוהר חושף פן נוסף בקושי של העם. הוא מדבר על הנחיתה מהארה כל כך עוצמתית כמו קריעת ים סוף בה נאמר: "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", לבין שיגרת היום יום. בעוצמה יותר נמוכה, גם אנו חווים תנודות בחיינו ומתמודדים עם מעברים מהתרגשות והתלהבות, באמונה או באהבה, לזמנים של שיגרה ויום יום. הפתרון שהתורה נותנת היא לעבור מחוויה פאסיבית לשותפות ועשיה אקטיבית. השלכת העץ למים כדי שיהיו מתוקים ועשייה של חוק ומשפט כמפגש אקטיבי עם א-לוהים היא המתכון לשמור על אש קטנה, אך מתמדת, את הקשר גם בזמן שיגרה.
