פרשת וישלח- ניסיון למצוא נחמה קהילתית
בפרשתנו אנו קוראים על מאורע טראגי. רחל, אשתו האהובה של יעקב, מצליחה אומנם ללדת בן שני, אך לא זוכה לגדל אותו, כיוון שהיא מתה בלידתה ונקברת בדרך ולא במקום קבורת האבות.
ברמה הנקודתית אין נחמה לרחל יעקב ובניהם יוסף ובנימין. ברמה הרחבה יותר, דווקא רחל שנקברה בדרך, הופכת להיות המלווה של עם ישראל בדרכו לגלות. בחוסר הנכונות שלה להשלים עם סופיות החיים של עם ישראל בארצו, היא מוודאת שהקב״ה ישיב אותם:
"...קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:"
החל מיום שישי אנחנו מרגישים כולנו, במעגלים שונים של קירבה, את הטרגדיה שנחתה על קהילתנו. שבר נורא באובדנם של עמרי ועילי ומכה משולשת במשפחות הגרעין ניר ורותם, משפחות שתרומתם הקהילתית והלאומית לא תסולא בפז.
ברמה הנקודתית כמעט שאי אפשר לנחם , רק לקוות שאהבת החיים והערכיות שמילאה את המשפחה השלמה , תיתן כוחות גם למשפחה הנשארת. ברמה רחבה יותר, ניתן להתנחם בערכיות המשפחתית, שלא השלימה עם סופיות החיים והעניקה חיים חדשים לכמה ממתני השתלה ומתוך החשיפה הגדולה, הכשירה את התורמים שבדרך.
בקהילה התומכת והעוטפת, שהתגייסה על מוסדותיה ואנשיה הפרטיים לעזור בכל מה שרק ניתן.
ולבסוף, במתנה שהשאירו עילי ועמרי, שחרגה מהרמה הקהילתית, והגיעה לכל בית בישראל, בעוררה כל הורה לחמול יותר, לעטוף יותר, ולחבק יותר, מתוך מעשהו של עמרי.
