חופית שלנו

פרשת ויגש

פרשת ויגש פותחת בנאום חייו של יהודה. אחרי ההפללה של בנימין, אחיו הקטן, ופסיקת יוסף שיישאר כעבד במצרים. מצליח יהודה, שלא מכבר הואשם כמרגל, להתנגד לפסק ולגרום ליוסף להתגלות לאחיו. נתמקד בשתי המילים הראשונות של הפרשה כדי להבין מה אפשר לו להצליח חלק  מההסברים, נוכל לאמץ להתמודדויות שלנו עם קונפליקטים.

 "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר" חז"ל מסבירים את הקדמת ה"גישה" לדיבור בכמה צורות. אחת קשורה לערבות שיהודה לקח על עצמו, "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר". בגישתו קדימה, אל יוסף, הוא יוצא מתחושת ה"צרת רבים" בה כל האחים נמצאים וממקד את האחריות בו. מתחזק מהתחושה שאין הדבר תלוי אלא בו. "הגשה- למלחמה", התקרבות כאיום וכביטוי לנכונות למסירות נפש, כדי לדאוג לאחיו. "הגשה- לפיוס", התקרבות כביטוי לאינטימיות ופתיחת הלב. "הגשה- לתפילה" פניה לה' כדי לשאוב כוחות לקראת הדיבור. במקביל ישנן אפשרויות שונות בפירוש המילה "אליו". הפשט הוא- אל יוסף, אם למאבק ואם לעורר רחמים. הסברים נוספים- אל ה', בתפילה או אל עצמו כדי לאסוף כוחות מבפנים.

השנה חשבתי על אפשרות נוספת. המילים האחרונות לפני שיהודה ניגש הם המילים של יוסף: "הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם. ניתן לדרוש את המילה ויגש אליו- אל אביו. יהודה נאחז במילים הכמעט אנושיות שיוסף אומר בהזכירו את השלום ואת אביהם. הוא נזכר בפעם היחידה הקודמת בה יוסף הזכיר את אביהם- "וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי". הוא מחליט שההתעניינות המפתיעה הזו, היא קצה חוט לאחוז בו ולכן מזכיר בנאומו את אביהם המשותף 14 פעמים. לא פלא, אם כך שבתגובת יוסף הנרגשת המילים הראשונות הן: "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי". לפי פירוש זה הצלחתו של יהודה נבעה מהיכולת שלו להקשיב רוב קשב ליוסף ולהבין מה צפון בליבו.