פרשת שמיני ויום הזיכרון לשואה
פרשת השבוע מתארת את רגע השיא של השראת השכינה במשכן. הייצוג של כבוד ה' ששכן על המשכן בסוף ספר שמות בדמות ענן, מתחלף באש שיורדת מן השמים ומבטאת את כבוד ה' בקבלת הקורבנות, אותם הקריב אהרון על המזבח: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". אולם האש, בשונה מן הענן, מצריכה גם יראה והרון הממלא את בני ישראל מתהפך במהרה לאבל כבד: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אהרון היה בעיצומו של הרגע המרגש ביותר בחייו, בו פעולותיו משרות שכינה וברכותיו ניתנות לעם ולפתע טלטלה נוראה כזו ואובדן שני בניו הגדולים.
בזמן מטלטל שכזה של "בין הצפירות", אנחנו יכולים ללמוד מאהרון הכהן. להפנים שלא לכל יש לנו הסבר. עוצמת הכאב והשבר מבקשת מאתנו לא להסתפק בהסברים דחוקים. כשנשאל הרב יהודה עמיטל על מקומו של א-להים בשואה הוא אמר, כמי שהיה שם, שבהרגשתו ה' היה אתו ודיבר אתו כל הזמן, אבל הוא לא הבין מילה. הדממה מחזיקה בתוכה קירבה ללא ניסיון לתת הסבר דחוק כהסברי רעיו של איוב, אך גם ללא התרסה. היא מבהירה שיש כאן משהו שהוא גדול מיכולת העיכול המידי שלנו. המשך החיים בעקבות האובדן הנורא מחייב אותנו לחיות חיים של משמעות ושל תיקון עולם. שיהיו מעשינו ופעולתנו ליצירת עולם טוב יותר, מכוונים לעילוי נשמותיהם הקדושות.
