חופית שלנו

פרשת מסעי(מתוך מטות מסעי)

"וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט... וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם". פרשת השבוע מחדשת כמה חידושים שתפקידם לבצר את ערך חיי האדם בקרבנו. היא מתייחסת לגואל הדם באופן שלא ברור אם התורה מעוניינת בו, או מכירה בקיומו הטבעי ומתעסקת בהגבלת פעולתו. תפקידן של ערי המקלט הוא לאפשר הגנה מפניו, תפקידם של בית הדין המכונה "העדה" הוא להציל מידיו. מצד שני, אם מתברר שהרצח התבצע בכוונה והרוצח חייב מיתה, הוא ידאג למימוש גזר הדין. נראה שמטרת התורה היא לדאוג שאובדן החיים לא יתקבל בשלוות נפש. גואל הדם הוא הקטליזטור של החברה כדי שהחיים לא ישובו למסלולם. האובדן מצריך גלות- יציאה מהשגרה ומהמקום בו אדם מונח לטובת תהליך שיקומי שיקרה בעיר המקלט תחת פיקוח הלווים, אנשי הרוח, שחיים במקום. המדרש מכוון אותנו לראות את הגולה הראשון- אדם הראשון, שגורש מגן עדן אחרי שבאכילתו, סתם את הגולל על האפשרות של חיי נצח ובכך הביא מוות על עצמו ועל האנושות כולה. במובן הזה העולם שלנו הוא מעין עיר מקלט שמאפשרת לנו תהליך שיקומי, מדורבנים על ידי מצפוננו, גואל הדם הפנימי, לעשות את תהליך התיקון שיאפשר לנו לשוב לגן עדן:

""שנאמר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם...ולמה נתגרש? על שהביא מיתה על הדורות, והיה חייב למות מיד, אלא שרחמת עליו וגרשתו, כדרך הרוצח בשגגה שגולה ממקומו לערי מקלט, לכך נאמר: זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה' וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה"