פרשת בהר- הונאת דברים
פרשת בהר משתמשת פעמיים בביטוי דומה במשמעות שונה. "אל תונו", במובן של איסור הונאה במקח וממכר ו"לא תונו", כאיסור להכאיב לאדם ולצערו בדיבור.
"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו...
וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ..."
בלשון חכמים במשנה 'בבא מציעא' נאמר: "כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים". מהי נקודת ההשוואה שאנו מרוויחים מהסמיכות והדמיון במילה "תונו"?
ניתן לאמר, שדיבור בין בני אדם הוא סוג של משא ומתן. כשם שאסור לרמות אדם ולתת לו סחורה פגומה, או פגומה ביחס למחיר שהוא משלם, כך דיבור פוגעני הוא סוג של סחורה פגומה שאותה אנו משאירים אצל בן שיחנו.
נקודת מבט זו, ממחישה את העובדה שהדיבורים לא מתנדפים לאחר אמירתם אלא נשארים כנטל הרובץ על כתפי הנפגע. בין קונה למוכר מתקיימת אינטראקציה שכוללת בתוכה ציפייה ומימוש וההונאה מהווה בגידה בציפייה. כך גם בדיבור, יש אינטראקציה וציפייה להתייחסות הוגנת. בגידה בציפייה הזו על ידי הלבנת פנים, ניצול חולשה, יצירת אשליה או בכל דרך אחרת יוצרת צער שכלול בהגדרת "לא תונו".
