בפרשתנו מופיעות מצוות השבת אבידה והחובה לסייע לאדם שנתקע בדרך הם מנוסחות באופן הבא:
"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך... לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" (דברים כב)
מצוות אלה חוזרות במדוייק על שתי מצוות סמוכות בספר שמות, אלא ששם יש הבדל בניסוח:
כי תפגע שור אויבך או חמורו תעה השב תשיבנו לו... כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו...עזב" תעזב עמו" (שמות כג:)
בספר שמות המצווה מכוונת כלפי השונא או האויב ואילו בדברים מושא המצווה הוא אחיך. מסביר בעל ספר "משך חכמה" שההבדל הוא שבספר שמות המצווה מנוסחת לפני חטא העגל, בשלב בו ניתן לחשוב שיש חלוקה ברורה בין צדיקים לרשעים ומתוכה יווצרו בתוך העם אויבים ושונאים (ובכל זאת יש להשיב את אבדתם). לאחר שבחטא העגל כל העם חוטא, אנו מבינים שלכולנו יש "נפילות" לכולם יש חסרונות ולכן נמנעים מלשפוט זה את זה ולהגדיר מישהו כשונא. ההכרה בחולשתנו הכללית מאפשרת להתייחס לכולם כאחים ולמצוא מקום בלב לסלוח.
