בפרשתנו מופיעה המצווה הראשונה, בה הצטוו ישראל- מצוות קידוש החודש. כראשית ההכנה ליציאה לחירות, מקבל עם ישראל אחריות על לוח השנה שלו: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה." לוח השנה העברי מתחיל בחודש ניסן, חודש היציאה לחירות. המילה 'לכם' מבטאת את העובדה, שהקביעה וההכרזה על ראש חודש היתה מסורה בידי בית הדין שקיבל עדים, שהעידו על ראיית מולד הלבנה, ואם הוא התרשם מכנותם, הוא קבע בהתאם, את ראש החודש החדש.
ניתן לראות את תפקידו של החודש, הנובע מריקון ומילוי אור הלבנה, כאחראי על תחום החידוש בחיים, לעומת השנה, המיוצגת על ידי השמש ומביעה את הטבע המקובע והישן.
במבט ראשון, נראה שמרחב החידוש הוא התחום האינטלקטואלי, אבל סיפור שמובא בתלמוד, פותח כיוון נוסף. מסופר על רבי אלעזר בן ערך, שהתנתק מחבריו ובעקבות זאת, שכח את תלמודו עד כדי כך, שטעה בקריאת המילים: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" וקרא: "הֲחֵרֵש היה לִבָּם". ניתן להבין, שלא מדובר בחילוף צורני בלבד, אלא בחילוף מהותי: חרשות הלב, היא שמונעת התחדשות. אדם מוכשר ככל שיהיה, אם ליבו אינו קשוב לסביבתו, עלול לשקוע בשינה של קבעון חסר מעוף. דווקא הלב הפתוח, מאפשר יציאה ממרחב הנוחות המוכר, למסעות של סקרנות וחידוש.
שנזכה להתחדש ע"י לב פתוח לסובב אותנו ומתוך כך לצאת לחירות.
