פרשת בהעלותך
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה... וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר."
עם ישראל מתחיל את מסעו מהר סיני לארץ ישראל. מהר מאד מתבהרת תמונה עגומה, שמראה שבני ישראל אינם בשלים להגיע לארץ. הם מתלוננים, מתאווים, בוכים ונזכרים באבטיחים ובשומים שאכלו במצרים, תוך התעלמות מהשעבוד, ההשפלה והעינויים שהיו מנת חלקם. תגובתו של משה מעוררת תמיהה: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" ואולם מתוך השוואה בין התלונות לפתרון ניתן להראות את העומק שבתגובה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ... וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ." המצב בעם אינו סטטי. תלונות שמתחילות בקצה המחנה וממשיכות באספסוף, סוחפות אחריהן, לבסוף גם את בני ישראל. משה מבקש מה' לייצר תנועה הפוכה. רוח הנבואה השורה עליו, מואצלת על שבעים הזקנים שעומדים סביב אוהל מועד, אך ממשיכה משם לשרות גם על אלדד ומידד שנשארו בתוך המחנה. יהושע דואג למשה וחווה את התפשטות הנבואה כאיום עליו, אך משה מתקן אותו ומסביר שזו בדיוק המטרה יציאה ממצב ריכוזי להאצלת סמכויות ושיתוף מעגלים נוספים באחריות ובהנהגה.
