פרשת שמיני- וידום אהרון
פרשת השבוע מתארת את רגע השיא של השראת השכינה במשכן, כשהיא מיוצגת על ידי אש שיורדת מן השמים ומבטאת את כבוד ה' בקבלת הקורבנות, אותם הקריב אהרון על המזבח: "...וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". אולם האש, מצריכה גם יראה והרון הממלא את בני ישראל מתהפך במהרה לאבל כבד: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
אהרון היה בעיצומו של הרגע המרגש ביותר בחייו, בו פעולותיו משרות שכינה ומביאות לכך שה' מכפר לעם על חטא העגל ולפתע טלטלה נוראה כזו ואובדן שני בניו הגדולים. אנחנו מתקשים להבין מדוע יום כל כך שמח ומרגש מתהפך ליום של אבל וחולמים על מצב שבו השמחה והטוב נוכחים בלא הגבלה, אבל המציאות היא יותר מורכבת מזה. מה שברור הוא, שמי שבשבילו ההתנגשות היתה עוצמתית יותר מכל, הוא אהרון הכהן.
הרשב"ם מסביר שדברי משה אליו לא נועדו להיות תנחומים, אלא הנחיה ייחודית לכהן גדול(= בקרובי אקדש), שמצווה להניח את האבל הפרטי לטובת משימתו הכללית. לדעתו, הכבוד שיחוש העם כלפי עבודת המשכן יגדל, כאשר יראו שמנהיגם מסוגל לידום מאבלו הפרטי כדי להמשיך את תפקודו במשכן למען הכלל.
מחויבותו של המנהיג לתפקידו הציבורי צריכה לגבור על הרגשות, שמעורר בו המרחב הפרטי.
