פרשת חוקת
בפרשתנו מתואר צערם של ישראל על מות אהרון במילים הבאות: "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" בפסוק מאד מודגשת הכלליות של האבל. "כל העדה" ו"כל בית ישראל". לעומת זאת אצל משה לא נאמר כך, אלא: "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם". חז"ל התעכבו על השוני והסבירו אותו בשתי דרכים. האחת היא שמשה היה איש של דין ואהרון היה איש של פשרה ולכן היה אהוד יותר. השני הוא שאהרון היה רודף שלום והיה דואג להשכין שלום בין בני אדם מסוכסכים. אם ננסה להשליך מהדיון על משה ואהרון על חיינו האישיים, ניתן לאמר, שגם כשהצדק והדין אתנו זה רלוונטי יותר ל"כאן ועכשיו", אבל לטווח הארוך לאחר מאה ועשרים, היכולת להתפשר ולהרבות שלום משמעותית יותר.
