פרשת במדבר- "איש על דגלו"
"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ".
בשנים קודמות התייחסתי לפסוק זה בשני דגשים. ראשית, האחדות הנובעת מכך שכולם חונים סביב אוהל מועד- מכנה משותף לאומי רוחני. שנית, שימור הייחודיות השבטית שמהווה חלק מהכלל מבלי לאבד את הדגל והגוון שלה. היום ברצוני להתמקד בניסוח האישי שבראשית הפסוק: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ..." מסביר הרב שמואל בורנשטיין, על תפקיד הדגלים של כל שבט: "שידעו המתפרדים, לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחר, כן הוא ברוחניות שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה- שיעשה מה שעבורו בא לזה העולם לתקן.. "
הרב מתייחס לדגל כנקודת הייעוד, הדבר שלשמו באת לעולם. היכולת לדבוק בדגל הזה, היא שמעניקה לאדם את מקומו המדוייק ומנטרלת ממנו קנאה ותחרות. ההנעה מפסיקה להיות חיצונית, הוא לא תלוי ב'לייקים', או במחיאות כפיים ולא רודף, אכול קנאה, אחרי דברים שלא שייכים לו. "הדבוק בשורש נשמתו הוא דבוק למקור חיותו ושואב חיים חדשים תמיד ממקורו וכל ימיו הוא בשמחה וחדוה והארת פנים והתרחבות הדעת".
הקורונה אפשרה לרבים מאתנו, לעצור את הריצה של החיים ולשוב, כל אחד, "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ" להיזכר ביעוד שלו, להיזכר בעצמו. "לבית אבותיו", להתחבר למקום של המשפחה בחייו. אם נרצה חיים של משמעות, של שמחה והארת פנים, כדאי שנמצא דרך לשמר זאת , גם בחזרה לשגרה.
