פרשת כי תשא- יישר כוחך ששברת
הפסוקים האחרונים בתורה, מהווים, מעין הספד למשה לאחר מותו:
"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל".
רש"י, בעקבות המדרש, מפרש את המילים האחרונות בתורה, כמתייחסות לאירוע שמתרחש בפרשתנו, אך אזכורו כפסגת מעלותיו של משה, בהחלט מפתיע:
"לעיני כל ישראל" - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר "אשר שברת", יישר כחך ששברת.
מדוע נחשבת שבירת הלוחות, מיוזמתו האישית של משה, כמעלתו הגדולה ?
ברצוני להציע שתי אפשרויות ולקשור בין שתיהן.
ראשית, יש כאן ביטוי למסירות הנפש של משה עבור עם ישראל. הוא יורד מהר סיני, עם לוחות, בהן מופיע איסור עשיית פסל ורואה שהעם עושה פסל. הוא מבין מיד, שיש חוסר התאמה, בין החוק לבין העם ובוחר לשבור את החוק ולא את העם.
שנית, הוא יוזם את המהלך מדעתו ומקבל הסכמה, בדיעבד מאת ה'.
בכך ניתן לאמר, שהוא מייצר את השורש לתורה שבעל פה, בה אנו שותפים לפיתוח התורה ולא רק אחראים לשימורה.
מעלתו של משה, אם כן, קשורה ביכולתו להבין את מעלתו של עם ישראל והכרחיותו להמשך פיתוחה של התורה ובכך הופכות המילים האחרונות של התורה שבכתב, להיות נקודת החיבור אל התורה שבעל פה.
