פרשות אחרי מות קדושים- על הצדק ומה שמעבר לו.
"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". לפי פשט הפסוק, חלקו האחרון מקביל לחלק הראשון, לא לעשות עול, אלא צדק. אולם ייתכן שהשימוש במילה "עמיתך" הניע את חז"ל לדרוש מהפסוק הנהגה של מחוץ לכותלי בית המשפט- "הוי דן את חברך לכף זכות". במובן מסוים נראות הנהגות אלו כסותרות. ראשית הפסוק אומרת שיש דין אחד לכולם, אין פרוטקציות לדל אין הנחות וכבוד לגדול, הכל על פי הדין והצדק. לעומת זאת דרשת חכמים מהפסוק מבקשת הטיה לכף זכות, הניסוח בפסוק ובגמרא מתייחס לחבר, אבל המשנה במסכת אבות אומרת זאת ביחס לכל אדם. כיצד ניתן ליישב את הסתירה?
התשובה היא שיש הבדל בין תפקיד הדיין בבית הדין לבין היחס לאדם בחברה. לבית הדין מגיעים מקרי קיצון שלא נפתרו באופן טבעי בין בני אדם. אדם פונה לבית הדין כדי לקבל סעד וכדי שהצדק יצא לאור. הפוגע נדרש לקחת אחריות על מעשיו, על נזקים שגמר, על פגיעות שפגע בזולת. אחריותו כלפי האחר נדרשת גם כשלא כוונת זדון גרמה לה, לכן הנסיבות פחות חשובות. לעומת זאת, במרחב החברתי, יש ניסיון לייצר חברה שנוטה כלפי חסד, שמסוגלת לנהוג לפנים משורת הדין. כאן יש מקום להתחשב במניעים, בנסיבות החיים לבקש גם מהנפגע וגם מהמתבונן מהצד לגלות חמלה. ניתן להציע, שיש כאן חיבור בין הכלי לבין המסר. דרשת חכמים הוציאה את הפסוק מכותלי בית המשפט ובהתאם גם התוכן שלה אומנם משתמש במילה דין, אבל בעצם מבקש למנוע אותו. השלב הראשון בלימוד זכות הוא הימנעות משיפוטיות. רק התגברות על האינסטינקט השיפוטי כלפי האחר, בתודעתנו, תאפשר את לימוד הזכות.
