פרשת שמיני
פרשתנו מתארת את יום חנוכת המשכן. לאחר שבעת ימי המילואים, בהם מכין משה את אהרון הכהן ואת בניו לקראת עבודת המשכן, מגיע היום הראשון לעבודת הכהנים עצמם וכבוד ה' שורה על המשכן: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם."
הפסוקים מתארים את השראת כבוד ה' על המשכן, כשרגע השיא הוא יציאת אש משמים ששורפת את הקורבנות. כשהעם רואה שה' נענה לעבודתו, הוא מתמלא ברינה ונופל על פניו. דווקא משום כך צורם הרגע הבא: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'." נדב ואביהו סוטים מהציווי המדוקדק של משה דווקא ברגע השיא של השראת השכינה וכתוצאה מכך אותה אש שביטאה את כבוד ה' פוגעת בבני אהרון. ניתן להבין שיש כאן סטייה מהותית מכוונת ה'. כוונת ה' הייתה להראות את כבודו לכל העם. נדב ואביהו חטאו בכך, שבדומה לאליטות אחרות במשך הדורות הבינו שתפקידם להגן על ה' ולמנוע התגלות המונית ע"י פיזור עשן הקטורת המסתיר. ה' לא מעוניין בכך: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד...". לימוד חשוב יש כאן בתפקידם שלנושאי דבר ה' לא למנוע מהעם את המגע הישיר אתו מתוך צורך להגן עליו, אלא להנגיש אותו: "כל הרוצה ליטול יבוא ויטול".
