פרשת מטות מסעי - על חופש וגבולות
בפרשה הקודמת, עוררו בנות צלפחד את הבעיה, שפטירת אביהם בלא בנים, תוביל לכך ששמו יעלם ממשפחות הנוחלים. ה' קיבל את טענתם ואמר שהן יזכו בנחלתו. בפרשתנו אנו מגלים שפתרון זה דורש איזון. בני מנשה קובלים על כך שאם תינשאנה הבנות לגברים משבט אחר, נחלת אביהם תעבור איתם לשבט בעליהם ונחלת שבטם תצטמצם. גם את הטענה הזו, ה' מקבל וקובע כלל שתקף לזמן נחלת הארץ( ואח"כ כשמתקבעות נחלות השבטים מתבטל): "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים". הבנות הנוחלות יכולות להתחתן אם מי שתרצנה(באותה תקופה השקפת התורה הזו היא פורצת דרך), ובלבד שיהיה משבט מנשה.
תחילת הפסוק נותנת תחושה של חופש מוחלט, אך סופו מצמצם ומגדיר גבולות. מתכון משלב זה בין חופש לגבולות הוא מתכון יהודי עתיק יומין. כדוגמא, ניתן לקחת משחק כדורגל, אם הוא מתבצע על גג בית דו קומתי ללא מעקה, הוא ישוחק באופן מאוד זהיר ועצור, אך אם לגג יהיה מעקה גבוה מבטון, יוכלו השחקנים ל"השתולל" ולשחק בחופשיות. כך הצבת הגבולות והגדרות מאפשרת,למעשה,הרבה חופש, שבלעדיהם לא היה יכול להתקיים.
