פרשתנו, פרשת אמור, מקבלת את שמה מהפסוק הפותח: ״אמֹר אל הכֹהנים בני אהרֹן ואמרת אליהם...״(ויקרא כא, א). חז״ל התעכבו על הכפילות בפסוק והסבירו אותה בדרכים שונות. אחת מהם משווה בין מלאכים לבני אדם:
״... כך העליונים שאין יצר הרע מצוי בהם - אמירה אחת דיה להם, אבל התחתונים שיש בהם יצר הרע - הלוואי לשתי אמירות יעמדו״. (ויקרא רבה כו, ה). חז״ל מאפשרים לנו הצצה ליסודות העומדים תחת אחד המשפטים המושמעים ביותר באינטראקציות בין הורים לילדים: ״לא מספיק להגיד לך פעם אחת?!״
התשובה לשאלה הרטורית הזו היא- ״לא״. לו היינו מלאכים, זה היה מספיק לנו. היה די בבקשה, או בידע, כדי לחולל התנהגות. בהיותנו בני אדם יש לנו אישיות מובחנת, אנו לא ממהרים לקבל אמירה המגיעה מבחוץ כמעצבת התנהגות. נדרשת אמירה ראשונה להורדת חסמים, ליצירת אמון, אמירה שניה לפתיחת הלב, אולי האמירה השלישית תצליח להניע ולחנך.
