פרשת תרומה- מוכרחים להמשיך ללכת
בפרשתנו מצווים ישראל על הקמת המשכן וכליו, ביניהם ארון הברית, השולחן והמזבחות, כאשר לכולם יש בדים, כלומר, מוטות ארוכים, שבעזרתם היו נושאים אותם. בעוד המוטות של שאר הכלים היו בעלי ערך פונקציונאלי, לשאת את הכלים בלבד, נראה, שלבדי הארון, ישנו גם ערך חינוכי:
"בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ"
הארון הוא הכלי היחיד המונח בקודש הקדשים ומייצג את השראת השכינה. הפסוק מתאר את דבר ה' אל משה, כבוקע מבין שני הכרובים המונחים על הארון. מדוע אם כן מתאפיין הארון באזהרה מיוחדת, שלא להסיר ממנו את בדי הנשיאה לעולם, גם כשישכון דרך קבע, בבית המקדש ולא יידרש לנשיאה במסע ממקום למקום?
ניתן להבין שהצגת הארון כנייד נצחי, מלמדת אותנו ש"א-לוהים לא נמצא בכיס שלנו". הוא משרה את שכינתו בתוכנו, רק אם אנחנו ראויים לכך. כדי להצדיק זאת, עלינו לחתור לשיפור מתמיד ולהיות חברה מוסרית וערכית.
ניתן לראות את הניידות כמאפיין בסיסי בתרבות שלנו. החל מה"לֶךְ לְךָ" של אברהם אבינו, דרך העם שנולד תוך הליכה במדבר, והמשך בצורך להישמר מקיבעון מחשבתי כדי להמשיך להתקיים.
