פרשת בחקותי- זקיפות קומה בענווה
הימים שבין יום העצמאות ליום ירושלים הם ימים של זקיפות קומה וגאווה לאומית. דגלי ישראל מתנופפים בפתח בתים רבים ומקשטים מכוניות רבות בכביש. בימים כאלה מתאים לקרוא את הפסוק המופיע בפרשתנו ואת דברי המדרש המלווים אותו:
"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" "קוממיות"- שנה ר' חייא: בקומה זקופה ואין יראים מכל בריה.
אולם זקיפות קומה, סכנה יש בה, היא עלולה להביא לידי גאווה והתנשאות על הזולת. כך לימדנו הרמב"ן באגרתו המפורסמת לבנו:
תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס...
וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה שהיא מדה טובה מכל המדות טובות...
אפרש לך איך תתנהג במדת הענוה ללכת בה תמיד: כל דבריך יהיו בנחת וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תביט בפני אדם בדברך עמו. וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך.
את אחת התשובות לקושיה הזו קיבלנו בשבוע החולף בהיחשפנו לדמותו של נעם רז הי"ד לוחם הימ"מ, שנפל בקרב בג'נין. אשרינו שיש בקרבנו אנשים שמצליחים להחזיק את שני הקצוות, צניעות וזקיפות קומה, ענווה וחוסר פחד. חזרתי מניחום אבלים של משפחתו, בתחושה שהגבורה שאפיינה אותו באה לידי ביטוי, לא רק בשדה הקרב, אלא בהענקת משמעות ערכית לעשייה בכל תחומי החיים, בחיי המשפחה, בחקלאות וברעות.
