פרשת ויגש- לקיחת אחריות
בתחילת הפרשה מתרחש מאורע שיקבע את יהודה ואולי אף את זרעו, בהנהגת עם ישראל. האחים עדיין בהלם מתפיסת הגביע באמתחת בנימין והחזרתם למצרים. יוסף דורש להשאיר את בנימין כעבד בתור עונש על גניבת הגביע ויהודה נחלץ לשנות את המצב. הוא צועד צעד קדימה משאר אחיו וקורא תיגר על הכרעת יוסף, תוך שהוא נכון להיות עבד תחתיו. יהודה עצמו, מסביר את התגייסותו, בעובדה שהוא ערב לנער:
"כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים".
המדרש טוען שהערבות שלקח על עצמו יהודה הניעה אותו לפעולה: "לפי שהיה ערב של בנימין, לפיכך לא עמד מכל השבטים כנגד יוסף אלא יהודה".
ניתן ללמוד מכאן שלקיחת האחריות היא המנוע לפעולה וגם הדלק שמזין אותה. השבוע נפטר הרב חיים דרוקמן שהיה מופת ללקיחת אחריות לאומית. חייו של הרב ניצלו מספר פעמים הראשונה שבהם, בברחו מפני הנאצים בפולין בהיותו ילד וזה גרם לו להודות על כל רגע בחייו ולהירתם למען הכלל בכל הזדמנות. עד גיל 90 הוא היה קובע פגישות עם אנשים שפעלו למען הכלל בשעות הקטנות של הלילה. היה ניתן להמתין בתור של אנשים שממתינים להיפגש אתו גם לאחר חצות.
לתחושתי, אנחנו נמצאים בשעה גורלית בעיצוב החברה בה אנו חיים. הצורך ללמוד מיהודה בפרשה וממסירות הנפש של הרב דרוקמן, לעבור מכיסא המתבונן מן הצד ומתלונן, לעמדה של לקיחת אחריות וקידום החברה הוא קריטי.
כדי שלא נטעה לחשוב שניתן להתעלם ולהמשיך בשלנו, קיבלנו תזכורת כואבת למצב הנפיץ באירוע אלימות במרפאה בכפר ויתקין, כלפי מוחמד הרוקח המסור.
אני מזמין את הרוצים לפעול ולקחת אחריות בדרך של שיח ושל תהליכים ארוכי טווח בתוך החברה, לחבור יחד ולאגד כוחות.
