בין ניסים למעשים
יוסף, בן הזקונים האהוב, מעורר את קנאת אחיו בכתונת הפסים, בדבורים על אחיו ובחלומות אותם הוא מספר להם בחוסר טקט. לעומת זאת כשהוא מגיע למצרים אנחנו רואים ש"כל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב" מה היא נקודת המפנה שהחל ממנה הוא מתחיל לעלות. ניתן לאמר שהתפנית מתרחשת בתחתית הבור: "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם"...
הגמרא שואלת על כך את השאלה הבאה: "ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר "אין בו מים" - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו".
מהכפילות המיותרת לומדים חכמים שיוסף היה בסכנת חיים מידית בבור, הוא הרגיש בודד בעולם, נבגד על ידי אחיו מיואש מהיכולת לשרוד, אבל דווקא ברגע זה הוא שם לב לזה שהנחשים והעקרבים לא מתקרבים אליו. ברגע זה יוסף מבין שהוא לא לבד, הנס שמתרחש לנגד עיניו גורם לו להבין שהוא חלק מסיפור גדול יותר ויש לו ליווי משמים.
היה אפשר לחשוב שמישהו שמרגיש כך יתאפיין בבטלה ויצפה שא-להים ימשיך לדאוג לו, אבל אצל יוסף אנו רואים תופעה הפוכה. הוא מתחיל שלב בחיים של חריצות ועשייה אינטנסיבית וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. הוא מלמד אותנו שה' לא מחליף את העשייה האנושית אלא מלווה אותה, מעניק בטחון ועוזר בכך שהאדם לא ינכס לעצמו את ההצלחה ויאבד את הראש, אלא יישאר צנוע ועמל.
מהלך דומה ניתן לראות בימי החנוכה. ההצלחה הגדולה של החשמונאים בשדה הקרב לוותה בנס פך השמן שמזכיר לחשמונאים את היותם חלק מסיפור גדול. הרוח שמנשבת מטהרת השמן במקדש, נועדה לשמור על הגבורה החשמונאית צנועה, לתת לה בטחון ולהזכיר לה לא ליפול לתחושה של "כוחי ועוצם ידי".
זהו היחס הנכון בין ניסים למעשים, שבת שלום וחנוכה שמח.
