פרשת כי תבא התוכחה והברית
בפרשתנו מופיעים פסוקי התוכחה שמטילים את אימתם עלינו. הם מתארים את העונשים הקשים שיבואו על עם ישראל אם לא ילך בדרך התורה ומתארים בצורה נאמנה הרבה מההיסטוריה שהתרחשה בזמן החורבן ובגלות. הקושי במפגש עם הפסוקים גרם לשני מנהגים. האחד, שקוראים את הפסוקים האלה במהירות ובעוצמת קול נמוכה מהרגיל והשני, שמעלים לתורה את הרב, או הקורא בתורה לקריאת פסוקים אלו ולא "מזכים" אדם אחר בקריאת הדברים הקשים.
כדי להבין את חשיבות הפסוקים האלו יש לראותם בהקשר הרחב יותר. הם חלק מהברית שמתחילה בערבות מואב לפני חציית הירדן על ידי משה ומסתיימת בין הר גריזים להר עיבל, לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע. זו ברית שבה מובע האמון בעם ישראל כעם ולא רק כיחידים. ברית שנכרתת עם הדורות כולם. במובן מסויים ניתן לראות בה את מה שהופך אותנו לעם: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ". בשל חשיבות הברית וגודל הבעת האמון בנו גדול הוא השכר המובטח לנו כשנעמוד בהתחייבותנו, וגדולות הן הסנקציות המוודאות שלא נתחמק מקיומה.
כדאי, אם כן לראות לא רק את האיום בה, אלא את גודל האמון וחוסר הנכונות לוותר על תפקידנו בתוכה.
