פרשת ראה המקום אשר יבחר
"...אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם... וַאֲכַלְתֶּם שָׁם..." פרשתנו מתארת את המקדש במילים "המקום אשר יבחר ה', שמה, שם", מבלי לנקוב בשם המקום. רגע לפני כן התורה מזכירה את הר גריזים והר עיבל בשמם, ומדוע שלא תזכיר גם את שמה של ירושלים? המחיר שעם ישראל שילם על כך מגיע בתקופת פיצול הממלכה בימי ירבעם, שמציב את בית א-ל כאלטרנטיבה לירושלים, בהסתמך על דברי יעקב בספר בראשית שמייחסות לבית א-ל תואר של בית א-להים ושער השמים. ומכאן קצרה הדרך לטעון שזה המקום אשר בחר ה'. מה מרוויחה התורה מהעלמת שם המקום?
מסתבר לחפש את התשובה במקום בו נבחרת ירושלים לשמש כעיר בירה ומאוחר יותר כמקום משכן הארון ובית המקדש, אצל דוד המלך. דוד בוחר בירושלים במהלך נועז שמוכן ליטול סיכון גדול כדי לאחד את העם. הוא מלך קודם לכן בחברון על שבטו, שבט יהודה, ולאחר תום המאבק עם בית שאול, המלך הראשון בן שבט בנימין, הוא כובש עיר יבוסית, ששום שבט לא תפס עליה בעלות, ומעתיק את בירתו לירושלים, הנמצאת בתפר שבין שבט יהודה לשבט בנימין. בכך הוא יוצא מהמרחב הבטוח, מוותר על הבסיס השבטי המוגן שלו ומאחה את הקרעים בין בני לאה ובני רחל, בין בנימין ליהודה, ומדגיש שהוא מלך של כווווווולם. פעולה זו של איחוד העם מזמינה את הקב"ה להשרות את שכינתו בירושלים. לפי דרכנו ניתן לאמר שהתורה משאירה בכוונה פתח למלך ישראל, כנציג העם, להיות שותף לבחירת מקום השכינה. כשהעם יבחר נכון, בחירה של אחדות והשכנת שלום ייחשף המקום אשר בחר ה' בעזרתנו.
רפואה שלמה והחלמה מהירה לכל החולים, שבת שלום, אליהו.
