חופית שלנו

ויקהל פקודי ושבת החודש- לב העשיה

השבת אנו קוראים את פרשות ויקהל ופקודי, שתי הפרשות האחרונות מבין החמש העוסקות בציווי על הקמת המשכן ומימושו. פרשתנו פותחת בציווי על השבת ומיד אחריה, ציווי משה לעם על הקמת המשכן:

 "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם... שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה..."

גם בפרשות הקודמות, שעסקו בציווי ה' את משה על הקמת המשכן הובא הציווי על השבת, אבל שם הוא מוזכר בסוף הציווי על המשכן ולא בראשיתו. מה פשר המיקומים השונים?

בעצם הקישור בין מלאכת המשכן לשבת עסקנו בעבר ונראה שאחת הדרכים להסבירו היא, שמלאכת המשכן, בהיותה מקבילה לששת ימי המעשה הא-לוהיים וגם אב טיפוס למלאכה האנושית, משמשת לשתיהן נקודת מוצא ויעד סיום. בבריאת העולם הקב"ה מתחיל בששת ימי המעשה ומסיים בשבת- תכלית הבריאה, "מעין עולם הבא", השאיפה לעולם של רוח הצומח מתוך החומר, מציאות של   "Being" מתוך מציאות של  "Doing". בהתאם גם בציווי ה' למשה מגיעה השבת אחרי הציווי על המשכן. לעומת זאת, מבחינת האדם היתה השבת היום הראשון אחרי בריאתו ולאחריה הגיעו ימי המעשה. במובן זה השבת היא שאיפה למימוש עתידי, אבל גם החזון שבעזרתו יוצאים אל העשייה. לכן, בציווי לבני ישראל מוצב השבת בראשית הדרך וממנה יוצאים אל העשייה.

בכל שבוע, המנוחה משגרת העבודה ומרצף העשייה, שמעניקה לנו השבת, מאפשרת לנו להציב חזון ושאיפה לשבוע הקרוב ולבחון את מימושו בסוף אותו שבוע.

שבת שלום